מרדכי לויטס-לזכרו ופעלו       

דברים לזכרו שכתבה בתו הבכורה מירב ז"ל

בס"ד
 
 
מרדכי שלום לויטס ז"ל
נפטר בי"ח אדר א' התשנ"ז
        דברים שנכתבו לזכרו ביום השנה למותו
ע"י בתו מירב פוירשטין ז"ל
 
דמותו של המורה למוסיקה, מרדכי לויטס, זכורה למאות מתלמידיו ותלמידותיו. מי שלמד בבתי הספר הותיקים של ת"א הקטנה, ר"ג, פ"ת, לוד, רמלה, קיבל בשעורי הזמרה של המורה לויטס את אהבת המוסיקה בכלל והשירה בפרט. בתנאים לא תנאים, ללא כלים מוזיקליים, ללא ספרים בעברית, ללא תוכניות לימודים וללא תקציבים, הקים המורה לויטס מערכת של חינוך מוסיקלי בבתי הספר היסודיים הדתיים.
בשנת 1949 עלה לישראל מארה"ב, בוגר ביה"ס הגבוה למוסיקה - ג'וליארד, שעזב קריירה מבטיחה והתנתק ממשפחה עניפה, לטובת הרעיון הציוני. לויטס היה ציוני בכל רמ"ח איבריו, אהב את השפה העברית המתחדשת וראה, כבר בראשית המדינה, אתגר בילדי ישראל ובחינוכם המוסיקלי. לויטס הקים מקהלות ילדים בכל בתי הספר שלימד. מבחינת הקוליות והביצוע המקצועי הפיק מילדים רכים חסרי רקע מוסיקלי איכויות בסגנון  "ילדי וינה"  הידועים.
כל זאת כשבארץ עדיין חיפשו דרכים לשיטות בשירת ילדים. מקהלותיו היו תופעה מיוחדת ותמיד מפקחים ומורים שאלו  -  "איך לויטס מצליח להוציא מהילדים החובבים האלו, שירה אומנותית כל כך".
מי לא זוכר את המקהלות המקובצות מבתי הספר  "יבנה"–"שורשים"–"דיזינגוף", שהופיעו בטקסים ציבוריים ופארו את שם בתי הספר. לויטס האמין שצריך לחבב את השירה האומנותית על ילדי ישראל כאנטיתזה ל "חברמניות"  שרווחה בארץ. הוא כתב עיבודים מיוחדים למקהלות ילדים לשירי מולדת, לשירי עם, לשירי עם כושיים ולמילות התפילה.
לויטס חלם להקים מקהלות ילדים וגברים בבתי הכנסת, חלום שינק מלבנדובסקי, מלבסקי ויוסלה רוזנבלט. הוא הצליח להגשימו בבית הכנסת המרכזי ברמת גן, בתפילות הימים הנוראים.
תכונתו העיקרית היתה אמונה בדרך, התמדה ומסירות בכל אשר עסק.
בשנת 1960 פתח קורסים למוסיקה באוניברסיטה  "בר אילן"  החדשה. הוא יסד שם מקהלה שהוציאה תקליט של מוסיקה ליטורגית אקפלה, ברמת ביצוע שאף אוניברסיטה בארץ לא זכתה לה עד היום. כמו כן הפיק לויטס אופרטה של גילברט וסוליבן  "המיקדו". הוא תרגם את כל המחזה לעברית, תוך שמירה על חידודי הלשון וההומור המקוריים. הוא ביים את המחזה, קבע את פירטי התפאורה, הלבוש, האיפור ודאג להפצתה של האופרטה מחוץ לכתלי האוניברסיטה. פעולה יחודית שאין דומה לה בעולם האוניברסיטאות בארץ. בכך הפיץ לויטס תרבות מיוחדת של עבודה אומנותית עם חובבים בסטנדרטים מקצועיים.
בדמיונו זכר את הדגם האמריקאי של הפקת מחזות מוסיקליים בתוך בתי ספר תיכון והצליח להגשימו מתוך דחף עצום בבית ספר תיכון  "הראלי"  בחיפה. תופעה נדירה אז ונשארה נדירה עד היום.
אפשר לומר שלויטס היה  "משוגע לדבר", שפעל ללא מעצורים ןעם המון תנופה. מפליא ומדהים לחשוב על ריבוי הפעילויות בהן עסק, כמה גדולה היתה עשיתו. שנים רבות ניגן בתזמורת האופרה הישראלית, בנסיון  להיות אמן דתי, עם כל הקשיים הכרוכים בכך באותה תקופה. הוא הוציא לאור חוברת שירי ילדים שבהם  המילים והמנגינות פרי עטו, חוברות פסנתר ברמות שונות, ספרים בנושא פיתוח הקול, הרמוניה, סולפז' וקונטרפונקט.  חיבר סוויטות ישראליות לארבע ידיים וקנטטה  "שלום ירושלים"  לשתי מקהלות, תזמורת, קריינים וסולנים.
ה "אני מאמין" שלו התרכז בהגשמת חדוות המוסיקה באדם המאמין, במציאות הישראלית המתחדשת, בתקופה שיסודות אלו היו עדיין בגדר ניגודים. מבחינה זאת הוא היה אחד מפורצי הדרך בתחום זה. חלק מתלמידיו פנו ללימודים גבוהים באקדמיות ובמדרשות למוסיקה. חלקם הפכו לאומנים מבצעים או מורים למוסיקה ושמרו על קשר אישי עד התקופה האחרונה.
 
                 יהא זכרו ברוך.