מרדכי לויטס-לזכרו ופעלו       

דוד אדרי

המורה לויטס

המורה לויטס

 

זה היה בתחילת השישית או אולי השביעית של ראשית שנות ה - 60. אז נכנס המורה לויטס לכיתה. שיעור ראשון במוסיקה. המנהל שלנו, מר הירש, סבר שהגיע הזמן להחדיר בנו מעט תרבות. אנחנו, נערים של ראשית הדרך, מעריצים ומכורים לאלילנו אלביס, קליף (ריצ'ארד), הפליטרס והביטלס - דווקא התעודדנו. ראשית אפשר "לשגע" את המורה שניראה במשקפיי הצילינדר הכבד – שלומפר ומפוזר, ובנוסף - רווח נקי משיעורי בית.


כבר במפגש הראשון הבהיר לנו המורה לויטס, שסחב עימו לכיתה תיבת פטפון שרמקול קבוע בתוכה, כי אינו מתכוון ללמדנו תווים, או להשמיע לנו את אלביס. אנחנו נלמד, אמר, להאזין למוסיקה קלאסית. אני שמוצאי מרקע תרבותי זר, כמעט, לתרבות המערבית, שמעולם לא שמע את צמד המילים הללו, ושהידע הקלוש שלו במוסיקה מן הסוג הזה הסתכם בכך שהדבר משעמם ביותר, מוסיקה חסרת התחלה אך נמשכת ומתמשכת עד לאינסוף, בלא פזמון קליט, סוחף, שמחבריה מלחינים אנונימיים אינם ידועים ואינם מוכרים – אני, אמרתי לעצמי, הנה כאן נפלתי. מה לי לחפש בשיעור שמבטיח, ועוד מראש, להיות כה מנוכר ומשעמם.


אז שלף מר לויטס מתיקו תקליט, הניח על הפטפון, ביקש מאיתנו להירגע ולהאזין. למען האמת היה זה התקליט היחיד (אולי היה עוד אחד – אינני זוכר) שהביא עימו המורה במשך כל השנה ההיא ואותו השמיע לנו הלוך וחזור – עד שיצא לנו מהאף. בגמר הפרק הראשון, הודיע לנו המשקפופר חגיגית שהיצירה שלפנינו קרויה סימפוניה, ושזה עתה האזנו ליצירתו של דבוז'אק הלא היא "סימפוניה מס' 5 מן העולם החדש", ומיד הוסיף, "ובזאת מסתיים כאן השיעור הראשון". אנחנו בעקבותיו רטנו חרש "ברוך שפטרנו" ומיהרנו להפסקה .


חלף שבוע ארוך ושוב פגשנו את המורה לויטס עומד ממתין לנו לפני לוח הכיתה. הוא חזר לסורו והניח על התקליט מן השבוע שעבר את סיכת היהלום וביקש שנאזין בשקט. הוא הדגיש ואמר שבכוונתו להתמקד בשיעורים הקרובים רק בפרק הראשון. כשסיים את דבריו מיד נפלה על הכיתה שינה עמוקה שליוותה אותנו עוד שיעורים רבים. "עכשיו שימו לב תלמידים" התחיל המורה לנתח בפנינו, הנרדמים, את ששמענו. "הנה, בפרק זה ארבעה נושאים, והרי הראשון שבהם, הקשיבו". וכך במשך כל השנה ניתח בפני הכיתה את היצירה על ארבעת פרקיה, מוליך אנה ואנה את ראש היהלום על הבקליט השחורה. הסימפוניה פורקה לחלקיה הקטנים ביותר, ("זה הנושא, וזו הווריאציה עליו"…) וכל חלק וכל קטע הוחדר לאוזנינו "מליון פעם". הוא הראה לנו בסבלנות רבה כיצד קשור נושא בנושא, מוטיב במוטיב, איך מתמשכת ונמסרת לה נעימה מכלי מוסיקאלי אחד למשנהו, וכיצד כל הפרקים גם יחד יוצרים הרמוניה ומעגליות. תוך כדי סיפר לנו על המלחין דבוז'אק, על נסיעתו לאמריקה ועל השפעת המוסיקה האינדיאנית העממית ששמע שם על יצירתו ועל פירוש השם "מן העולם החדש". בין לבין הסביר לנו גם מה זו סימפוניה, ומהו קונצ'רטו ומה ההבדל בניהם ועוד ועוד…


אנחנו, כאמור, שכרוכים היינו אחר מצעד הפזמונים של גלי צה"ל והכרנו בעל פה את סדר הלהיטים, "האזנו" לאיש המוזר וליצירה המוזרה באוזן האחת "ופלטנו" מיד הכול דרך האוזן האחרת. בסוף שנת הלימודים ההיא הוא, המורה, יחד עם "העולם החדש" שלו נשכחו מאיתנו כלא היו.


היום אני יודע שהמורה לויטס לא היה סתם מורה. באמת באמת הוא היה איש נפלא, חכם ופיקח מאיתנו. אחר שנה או יותר כאשר נסעתי באוטובוס קו 63 של "דן", פתח הנהג את הרדיו ולפתע בקעה מתוכו מוסיקה נהדרת. "היי" מלמלתי לעצמי, "זה מוכר לי מאיזשהו מקום". בהתחלה לא זיהיתי וקישרתי. אך מיד באו ועלו מן הזיכרון לויטס ודבוז'אק מהכיתה – הם בכבודם ובעצמם. הדבר שהתנגן היה הפרק השני מהסימפוניה. ואוו….


כן, זה היה הרגע שבו נפלתי שבי לרגליה של המוסיקה הקלאסית. מכאן ואילך התחלתי להאזין מכל הבא ליד, או נכון יותר לאוזן. במשך השנים רכשתי לי המון תקליטים (עד היום אני זוכר את עטיפת החמישית של בטהובן מעוטרת בתמונתו של טוסקניני המשופם) ואף ביקרתי בקונצרטים של הפילהרמונית שלנו שבהיכל התרבות (יכולתי להרשות לעצמי לרכוש רק כרטיסים מוזלים כאלה המושיבים אותך בספסלים האחוריים…).


בסיור האחרון שלי בפראג ובסמטאותיה הנפלאות והציוריות הרביתי לשרוק לעצמי חרישית את המנגינה הנהדרת מהפרק השני, מבקש להודות באמצעותה לדבוז'אק על הדרך שבה הגעתי לעולם מופלא וקסום זה. אמש בעקבות השידור בערוץ המוסיקה הצטרף אלי להאזנה ליצירה נכדי הקטן איתמר (3 שנים). וכאשר השמיעו את הפרק המושלם הזה (מושלם כמוהו בתולדות המוסיקה, נדמה לי, הוא רק הפרק השלישי מהחמישית של בטהובן…) נזכרתי לפתע במורה לויטס. מרוב התרגשות לא התאפקתי להתחלק עם נכדי בזיכרון הרחוק ההוא ולחשתי לאוזניו: "היודע אתה איתמר, סבא אוהב מאד מאד את המוסיקה הזו שאנחנו מאזינים לה עכשיו".

 


חלפו מאז כבר קרוב לארבעים שנה . המורה למוסיקה מבית הספר איננו עמנו עוד. אך זה המקום לגמול לו על החסד ההוא ולומר: "תודה לך המורה לויטס. שם בשמים אתה בוודאי עכשיו בחברת כל המלחינים הגדולים, מאזינים יחד לכל המוסיקה הנפלאה הזו שנותנת טעם ומשמעות לחיינו כאן. אנא, אם תפגוש את דבוז'אק, אמור לו כי בזכותו ובזכותך רבים מתלמידי השביעית של תחילת שנות ה – 60 נפתחו לעולמה הקסום של המוסיקה הקלאסית… "





דוד אדרי

 

27.04.2002

 

(בוגר מחוז ג' בבית הספר התיכון העירוני דתי רמת גן.)